<h1>פסקי ריא"ז — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד, השכיר חצירו לחבירו ואמר לו אם אתה פורע אותו עכשיו הרי היא בעשר סלעים לשנה, ואם אתה פורע אותי לבסוף הרי היא לך בשנים עשר סלעים לשנה, אין בזה משום חשש רבית, לפי שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושויה היא בשנים עשר סלעים לשנה, אלא שאם יפרענו קודם הזמן הוא פוחת לו מכדי שווייה, והרי הוא כאדם שחייב לחבירו מנה עד שנה, ואמ' לו תפרע אותו היום ואמחול לך הרביע. וכשם שיכול לפחות ללווה כך יכול לפחות לאחרים ולומר, הלוואתי שיש לי ביד פלוני עד זמן פלוני בין על ידי שטר, בין על ידי משכון, בין על פה הריני מוכרה לך היום בפחות כך וכך, והלוקח גובה בזמן כולה עד פרוטה אחרונה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. כיצד אין מרבין על המכר, מכר לו את השדה ואמ' לו אם אתה פורע אותי היום הרי היא לך באלף זוז, ואם אתה פורע אותי עד זמן פלוני הרי היא לך באלף ומאתים הרי זה אבק רבית, שמרבה על מה ששוה היום בשביל המתנת המעות.
שומרי הבקעות שמתאחרין ליטול שכרן עד שידושו בעלי השדות התבואה שלהן, ויהיו המעות מצויות להם, ומוסיפין להם מן הפירות על שכרן, הרי זה נראה כאלו מוסיפין על שממתינין אותן בשכרן, לפיכך צריכין לסייע ולהפך בגורן מפני שנראה כאלו מושך זמן שכירותן עד שעת הפירעון שלהן, ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והרי אין כאן משום המתנה. השוכר את הפועל לעשות עמו פעולה לגורן בדינר אחד ליום, ולגורן יפה סלע אסור, שהרי מזלזל לו פעולתו בגורן בשביל הקדמת מעותיו, ואם התחיל במלאכתו מהיום מותר שהרי הוא כמזלזל בדבר המצוי בידו, וזה מבואר בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב].
<h2>דף כג:</h2>
כשבא המלוה לגבות חובו מן הלווה בית דין מסדרין לו כדרך שמסדרין בערכין, שכן כתוב בערכין [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך, ומניחין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חודש, ושתי מטות אחת לאכל עליה ואחת לשכב עליה, ואם היה עשיר מתחלתו שהורגל במצעות מניחין לו מצע לשכב עליו, ואם היה עני נותן לו מפץ, וסנדליו ותפליו לו אבל לא לאשתו ולבניו, ואם היה אומן מניחין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט מניחין לו שני כלים בלבד מן המרובה ונותנין דמיהן לבעל חוב, ומן המועט נותנין לו מה שיש לו בלבד שאפשר שיסתפק בו כפי מה שהיה מסתפק בו עד עכשיו. היה חמר אין מניחין לו חמורו שאין מניחין לו אלא כלי אומנות ולא נכסים. המקדיש נכסיו מעלין לו את תפליו, אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, וכל זה מבואר בערכין בפרק שום היתומין [כ"ג ע"ב].
